Wednesday, April 01, 2009

And Even You Shall Break His Teeth, pt iii

See part one and part two.

The next source I would like to consider in terms of the phrase ואף אתה הקהה את שיניו is in parshat Vayechi -- indeed, Bereishit Rabba on that very pasuk that Ramban discussed. Bereishit Rabba in general can be dated to the Amoraim of Eretz Yisrael, but some material might be earlier, and particular the midrash on parshat Vayechi has its issues. Regarding that pasuk, in Bereishit 49:10:
י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. 10 The sceptre shall not depart from Judah, nor the ruler's staff from between his feet, as long as men come to Shiloh; and unto him shall the obedience of the peoples be.

Midrash Rabba states:
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צח
לא יסור שבט מיהודה, זה מכיר וגו', ומחוקק מבין רגליו, שבא ונתחבט לפני רגליו, עד כי יבא שילה, זה מלך המשיח, ולו יקהת עמים, שהוא בא ומקהה שיניהם של עובדי כוכבים, ד"א לא יסור שבט מיהודה, זו סנהדרין שהוא מכה ורודה, ומחוקק מבין רגליו, אלו שני סופרי הדיינים שהיו עומדים לפניהם אחד מימין ואחד משמאל, עד כי יבא שילה, נמנו ואמרו הלל משל מי, אמר רבי לוי מגלת יוחסים מצאו בירושלים וכתיב בה הלל מדוד, ר' חייא רבה מן דשפטיה בן אביטל, דבית כלבא שבוע מדכלב, דבית ציצית הכסת מן דאבנר, דבית כובשין מן דאחאב, דבית יצאה מן דאסף, דבית יהוא מן ציפורן, דבית ינאי מן דעלי, רבי יוסי בר חלפתא מן דיונדב בן רכב, רבי נחמיה מדנחמיה התרשתא.
Thus, it is the King Messiah, descended from Judah, who will come and makheh the teeth of the idolators, or perhaps the gentiles. It is not just, as per Ramban, that the meaning of this term might be common between the pasuk and the phrase in the Haggadah. Rather, we have here a midrash that takes the word in the pasuk and expands it into the very same phrase.

What do we imagine the melech haMashiach doing to the idolators. I suppose setting teeth on edge = irritating/scaring them might work. But one can more readily read a more active role for mashiach here, waging war on the nations and breaking/blunting their teeth. And this might be taken literally, in this instance, rather than merely figuratively.

From the same area, but parasha 99 instead of 98:
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צט
ולו יקהת עמים, מי שמקהה שיני כל האומות, שנאמר (מיכה ז) ישימו יד על פה אזניהם תחרשנה,
וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים {the pasuk in Vaychi}-- he who is makheh the teeth of all the nations, for it is stated {Michah 7:16}:
טז יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ, מִכֹּל גְּבוּרָתָם; יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה, אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה. 16 The nations shall see and be put to shame for all their might; they shall lay their hand upon their mouth, their ears shall be deaf.
Once again, this would appear to be a reference to the melech hamashiach, and he is doing this to the nations. Based on the prooftext in Michah, this would seem even more literal, even if only as an intermediate step for the sake of the allegory. That is, putting their hands upon their mouth seems a reaction to his breaking or blunting their teeth.

Even so, in the context of the haggadah, it would not be intended literally, but rather that the leader is being severe in his verbal response and thus is as if breaking the teeth of the rasha.

While we are analyzing Midrash Rabba, we might as well consider a source in Bamidbar Rabba about that phrase:
במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ב
יג ד"א והיה מספר בני ישראל א"ר ברכיה הכהן ברבי והיה מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם שכך אמר להם ע"י משה ברוך תהיה מכל העמים הוי והיה מספר בני ישראל כחול הים משלן בעפר משל בכוכבים בעולם הזה הם משולים כעפר מה עפר הארץ עשוי דייש לכל באי עולם כך ישראל עשוים דייש לאו"ה =לאומות העולם= שנאמר (מ"ב =מלכים ב'= יג) כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש, ד"א מה עפר הארץ אם אינו נמצא אין אדם מתקיים אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה כך אם אין ישראל אין העולם מתקיים שנא' (בראשית כב) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, בעוה"ז הם משולים כעפר לימות המשיח הם משולים לחול הים מה דרכו של חול מקהה שיניו כך ישראל לימות המשיח מכלין כל האומות שנאמר (במדבר כד) וירד מיעקב וגו' וכתיב (יחזקאל כה) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל, ד"א למה משלן כחול מה חול אדם נוטל ממנו מלא קמצו ונותן לעיסה או לתוך התבשיל אין כל בריה יכול לטעמו שהוא מקהה את שיניו כך הם ישראל כל מי שהוא בוזזן או גוזלן בעולם הזה הוא מקהה את שיניו לעתיד לבא למה שהוא קדש שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם נאם ה' וכל מי שנוגע בקדשים חייב מיתה
Thus, "why is Israel likened to sand? If one puts a handful of sand into dough or into a cooked dish, no creature is able to taste it, for it would makheh his teeth. So too Israel -- whoever despoils them of steals from them in this world, he is makheh his teeth in the future to come."

Here, it most certainly seems to be literal within the expression, and the expression is to somehow ruin the teeth -- break them or blunt them.

Now, even though this is part of the Midrash Rabbah set, this is likely post-Rashi and post-Ramban. And so even Ramban was an earlier source. Yet, the literal interpretation, on occassion, of this phrase does have fairly early sources, as we have already seen.

Furthermore, in this particular instance, we have exactly the same mashal being made in an earlier, Geonic source. Pesikta Rabbati was composed about 845 CE. And it states:
פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יא - יהודה וישראל
ד"א מה עפר הארץ אם אינו אין העולם מתקיימת, אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה, כך אם אין ישראל אין אומות העולם מתקיימים והתברכו בזרעך כל גוי /גויי/ הארץ (בראשית כ"ב י"ח), בעולם הזה הם משולים בעפר הארץ לימות המשיח הם משולים בחול הים, מה דרכו של חול מקהה שיני אדם כך ישראל לימות המשיח מכלים את כל האומות וירד מיעקב והאביד שריד מעיר (במדבר כ"ד י"ט) וכן נתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כ"ה י"ד), לעתיד לבא משולים בכוכבים מה הכוכבים מזהירים ברקיע כך הם לעתיד לבא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' (דניאל י"ב ג'). ד"א למה משולים כחול הים מה חול הים אדם נוטל הימנו מלא קומצו ונותן לתוך העיסה או לתוך התבשיל ואין בריה יכולה לטעמה שמקהה שיניו כך ישראל כל מי שגוזלם או בוזזם בעולם הזה הוא מקהה שיניו לעתיד לבא, למה, מפני שהם קודש וכל הנוגע בהם מתחייב
Thus, this source is fairly early. It still would seem to be post-Talmudic, so maybe we should heed the Tannaitic and Talmudic sources first; but still, it bears out my earlier point that the phrase was used in different generations, and quite possibly in different ways. And the haggadah as initially written might have intended one of them, but just perhaps the haggadah becomes whatever people interpret it to be.

The same mashal appears in this source:

ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח א פרשה א
[ויבז בעיניו]. משל למה הדבר דומה, לעוף שקינן על שפת הים, עמד הים וצף את הקן, בא העוף לקינו ולא מצאו, מה עשה התחיל ומילא פיהו מים והקיאו ליבשה, והיבשה לים, א"ל כו' סוף כמה תוסיף לעולם לא תחמי, ולא עוד אלא שישראל משולין לעפר, מלמד שאם אין עפר אין תבואה, ואם אין ישראל אין העולם מתקיים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג כה), ועוד נמשלו ישראל לחול, שאם מילא אדם קדירה אוכלין והשליך בה מלוא קומצו חול, מקהה שיניו של אוכלו, וכן כל הנוגע בישראל תקהינה שיניו, שנאמר כל אוכליו יאשמו (ירמיה ב ג).

I am not sure what source this is. Is this Tannaitic? If so, that would be quite helpful, and goes against what I said earlier. Can someone help fill me in with details about this midrash?

The next midrashic source is Eliyahu Zuta, redacted about 10th century CE:

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כד
אבל אדם [אף על פי] שמעבירין (ומכעסין) [עליו טכסיסין] ומת מעמידין אותו לדין (ומאירין) [ומראין] לו כל מעשיו ודנין אותו עליהם, (ובכך) [וכך] היה בוכה ר' יוחנן בשעת פטירתו, אמרו לו תלמידיו, אם אתה בוכה רבינו אנחנו מה תהא עלינו, אמר להם, בני לא אבכה שמעמידין (אותו) [אותי] לדין (ומאירין) [ומראין] לי את מעשי ודנין אותי עליהם, ולא עוד אלא (שאומר) [שאומרים] לי מפני מתו בניך בחייך, ולא זכיתי לתיקונו של עולם, ולא די לו (לעולם) [לאדם] שמתין בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהם, וכך אמר דוד בספר תהלים אל תשליכני לעת זקנה (/תהלים/ ע"א ט') (אמרה) [אמר] לפניו, רבש"ע אל תרפה ידי מן התורה ומן המצות, ככלות כחי אל תעזבני (שם /תהלים ע"א/) [אמר לפניו, רבש"ע] אל תקהה [את] שיניי בבניי [ובנותי], מכאן אתה למד שכל מי שמתין לו בניו בחייו שיניו (כהות) [קהות] ועיניו כהות (וכהה) [וכחו] כהה, לכך נאמר הכל הבל.

This perhaps touches on the pesukim in Yechezkel and Yirmeyahu relating to fathers and sons, and the idea developed in Sotah 49a -- that the deaths of the children are figuratively KHH the teeth of the person. At least, that is the intent of the expression as used in the first half of the statement; but then, from mikan ata omer in the second half of the statement, what is being derived appears to be intended literally -- that as a result of the death, his teeth literally are kehot. What that means, blunt or set on edge, I do not know. However, I would guess that it means blunt. This based on context -- we are discussing אל תשליכני לעת זקנה, and the other signs in context are signs of aging -- dimming eyes and fading strength. We should expect something similar for teeth, and this would be blunting of the teeth, rather than some sort of emotional reaction.

One final example of a literal reading can be found in the Chiddushei haRashba, where he cites Rabbenu Chananel. The gemara in Bava Batra 80a reads:
[IF HE BUYS] THE [ANNUAL] ISSUE OF A BEEHIVE, HE TAKES [THE FIRST] THREE SWARMS; AND [THE SELLER MAY THEN] EMASCULATE [THOSE REMAINING]. Wherewith does he emasculate them? — Rab Judah said in the name of Samuel: With mustard. In Palestine it has been stated, in the name of R. Jose b. Hanina: It is not the mustard that emasculates them but the excessive quantities of honey, which the bitterness in their mouths [caused by the mustard], makes them consume.
How, exactly, does the mustard mesares the bees? Rashba explains:

חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף פ עמוד א
פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרסן. פר"ח ז"ל דרך הדבורים לבנות בכוורות חלות נקובות ובאותן הנקבים הדבורים מולידין, וכשמתגדלין ופורחין ממלאין הדבורים אותן הנקבים דבש, ועוד אוכלות הדבש ומגדלין בהן דבורים, ופי' שמואל מסרס ששנינו במשנה כך הוא, מאכיל הדבורים חרדל וכח החרדל מקהה שני הדבורים ואינן יכולות לרעות בשדה וחוזרות ואוכלות הדבש שבנקבים שעל החלות, וכיון שמתפנים הנקבים מן הדבש חוזרות הדבורים ומגדלות בהן דבורים, וזהו פירוש מסרס, ור' יוחנן אמר נוטל שלשה נחילים במסרס, פי' נוטל אחד ומניח אחד

That is, there is honey in the chambers in the beehive, which the bees fill, and bees consume. And Shmuel is explaining that the mesares we find in the Mishna is as follows: He feels the bees mustard {seed}, and the power of the mustard is mahkeh the "teeth" of the bees and they are not able to graze {for pollen} in the field, and so they return and consume the honey in the holes in the chambers, etc.

Here, it seems fairly clear that this is intended literally, and is something that physically affects the teeth.

Now, getting a bit into the zoology in analyzing this rabbinic source (just as Rabbi Slifkin does), we can ask that just as elephants cannot jump, bees do not have teeth! See here, because I am lazy, but I would assume that other more weighty sources would back me up. Now this is not Chazal, but rather Rabbenu Chananel and Rashba's interpretation of Chazal, and it is quite possible that neither one of them dissected a bee. After all, not everyone learns in the manner of Rav Chaim Kanievsky, who studies grasshoppers to arrive at the proper peshat in a gemara, or Rambam, about chagavim.

Another possibility, that would work out well with the scientific facts, is that teeth are not meant, but rather the bee's mandibles. These are not teeth, and they do not seem to use it to chew food. However, they do use them to bite into flower parts to release pollen, and so the description from Rashba quite nicely accords with the reality out in the field.

No comments:


Blog Widget by LinkWithin