Thursday, August 09, 2007

Davening At Shuls Which Hold By Different Zemanim

Note -- not halacha lemaaseh, as always. Also, I often get messed up when it comes to calculating zemanim -- this topic is not my strong suit -- so maybe I made a mistake somewhere here.

Somewhat related to the aforementioned topic of halachic precedence in putting on shoes is the issue of whether you can daven at one shul which keeps one zeman for acceptable mincha and maariv, and another shul which keeps a different, contradictory zeman.

Why are the two issues related? They share a common phrase. In Shabbat 61a we read:
ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב הונא
דאמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הב לי מסנאי יהב ליה דימין
אמר ליה עשיתו מכה
ודילמא כחייא בר רב ס"ל והכי קאמר עשית של שמאל מכה
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל
מיתיבי כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל
אמר רב יוסף השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד
אמר ליה אביי דילמא רבי יוחנן הא מתני' לא הוה שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה ואי נמי שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה
אמר רב נחמן בר יצחק ירא שמים יוצא ידי שתיהן ומנו מר בריה דרבנא היכי עביד סיים דימיניה ולא קטר וסיים דשמאליה וקטר והדר קטר דימיניה
אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד
תנו רבנן כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל כשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין כשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואח"כ רוחץ של שמאל כשהוא סך סך של ימין ואח"כ של שמאל והרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל איבריו:
Now, R. Johanan too holds as R. Huna. For R. Johanan said to R. Shamen b. Abba: Give me my sandals. When he gave him the right one, he [R. Johanan] observed, You treat it as though it had a wound. [No]. Perhaps he agrees with Hiyya b. Rab, and he meant thus: You treat the left [foot] as through it had a wound? Now, R. Johanan [here] follows his general view. For R. Johanan said: Like tefillin, so are shoes: just as tefillin [are donned] on the left [hand], so are shoes [put on] the left [foot first]. An objection is raised: When one puts on his shoes, he must put on the right first and then the left? — Said R. Joseph: Now that it was taught thus, while R. Johanan said the reverse, he who acts in either way acts [well]. Said Abaye to him: But perhaps R. Johanan did not hear this Baraitha, but if he had heard it, he would have retracted? Or perhaps he heard it and held that the halachah is not as that Mishnah {/brayta}?
R. Nahman b. Isaac said: A God-fearing person satisfies both views. And who is that? Mar, the son of Rabina. What did he do? He put on the right foot [sandal] but did not tie it. Then he put on the left, tied it, and then tied the right [sandal].
R. Ashi said: I saw that R. Kahana was not particular.
Our Rabbis taught: When one puts on his shoes, he must put on the right first and then the left; when he removes [them], he must remove the left [first] and then the right. When one washes, he must [first] wash the right [hand, foot] and then the left. When one anoints [himself] with oil, he must anoint the right and then the left. But one who desires to anoint his whole body must anoint his head first, because it is the king of all the limbs.
A similar phrase occurs in the other sugya -- in Berachot 27a:
אמר ליה רב חסדא לרב יצחק התם אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה הכא מאי אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי אמר רב חסדא נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום ש"מ הלכה כרבי יהודה אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא שמע מינה אין הלכה כרבי יהודה השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד

To cite from where Rif {in Rif Berachot 18b, going on Berachot 27a} takes this halacha lemaaseh:






Rav Chisda said to Rabbi Yitzchak: There {by Shacharit} Rav Kahana said that the halacha is like Rabbi Yehuda since we learn in a Mishna in Bechirta {Eduyot} like him. Here {regarding Mincha} what? He was silent, and told him nothing.

And we conclude here that we don't rule that the halacha is like this one {the Sages} nor like that one {Rabbi Yehuda}, and if he does like this one he has accomplished, and if he does like that one he has accomplished.
Also, a bit later, the Rif cites this lehalacha {same daf in Rif, next amud in gemara}:
א"ר חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס ת"ש דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס והלכתא כוותיה רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס

Rav Chiyya bar Avin said: Rav prayed {Maariv} of Shabbat on Erev Shabbat and Rabbi Yoshiya prayed {Maariv} of Motzaei Shabbat on Shabbat.

The question was asked: "Rav prayed {Maariv} of Shabbat on Erev Shabbat" - does he say kedusha {sanctification of the day} over a cup {presumably as opposed to saying it in Shemoneh Esrei - just as we saw earlier, and are about to see again, the idea of making havdala over a cup if he skipped Ata Chonantanu}, or did he not say kedusha over a cup?

Come and hear: For Rav Yehuda cited Shmuel: A man may pray {Maariv} of Shabbat on Erev Shabbat, and says kedusha over the cup.

"And Rabbi Yoshiya prayed {Maariv} of Motzaei Shabbat on Shabbat" - does he say havdala over the cup, or does he not say havdala over the cup?

Come and hear: For Rav Tachlifa bar Avimi cited Shmuel: A man may pray {Maariv} of Motzaei Shabbat on Shabbat, and says havdala over the cup.

All this from the fact that Rav would daven that of Shabbat on erev Shabbat, thus showing that he held like Rabbi Yehuda and so the time of Maariv had already arrived. Meanwhile, Rav Huna and the Sages did not pray Maariv until urta {night}, thus showing that they held that Mincha could be prayed until that point, and now it was time for Maariv. Rav Chisda then comes up with the idea that since in conduct, different people conducted themselves differently, regardless, one has accomplished.

How can this be? I can understand by putting on shoes (in Rav Yosef's statement), where either way, one is putting precedence on something and thus honoring it (either to honor the right, or else to honor the left, or to honor the right by putting the left on first so that no one should think there is a pegam in the right). But here, there is a time for praying Mincha and a time for praying Maariv. Surely someone is in the wrong and someone is in the right?

Perhaps we can say that there is simply no way to decide this here, and therefore we have no choice but to choose one, and whichever way one chooses, he is doing something good, in accordance with someone's tradition. Live and let live, side by side. Perhaps we can also say that halacha determines the validity of times from prayer, for time was given over to the Sages to determine (e.g. by determining the new moon, or by deciding to add a month and thus shift holidays over). Therefore, by conducting oneself in a way defined by an halachic position, despite the fact that there was a dispute, one is conducting himself properly in terms of the proper time to pray.

What about consistency in time of prayer? Rif does not mention that one must be consistent, though perhaps this might be obvious and needs no pointing out.

There are two kinds of consistency. There is consistency within the same day, and consistency from day to day. That is, if you pray Mincha later than plag haMincha, the middle of the afternoon, then you are holding like the Sages who say that it can be prayed until evening. But if you then pray Maariv before evening, then you are not holding like the Sages but rather like Rabbi Yehuda about the shift in times.

Can a single shul hold by both on the same day? Or, from a more likely scenario, can you pray Michna in a shul with a later time and Maariv in a shul with an earlier time? It would seem to be a tartei desatrei, trying to hold by two contradictory things.

Another question of consistency. This Shabbos, can I daven by a Chassidishe shul with late times, and next Shabbos, by a different shul with earlier times? Or need I be consistent my whole lifetime? After all, if I switch from day to day, then perforce one day I must have prayed a prayer during the wrong timespan!

However, this now may hook into the issue of left shoe/right shoe. Rav Ashi said that Rav Kahana was not makpid. Presumably this means that he was never makpid, and so sometimes put his left shoe on first, and sometimes his right shoe. It makes sense to connect this to Rav Yosef's statement that since there is Tannaitic opinion both ways (for Rabbi Yochanan is stating a Tannaitic practice), however one conducts himself he acts fine. But does Rav Yosef's position imply consistency? Perhaps I can only be really granting precedence to one if I do so consistently. (And perhaps this is the implication of the Tosafot on the daf that claims that Rabbi Yochanan and the brayta are not at odds, but each is talking of adopting a single consistent approach -- either left first or right first.) On the other hand, it seems like Rav Kahana was not makpid in any order consistently, and Rif, Rosh, Rambam, Smag do not cite this at all, either way, lehalacha. (Though may be they rely of Rav Ashi and not Rav Yosef at all.) We can suggest that Rav Ashi and Rav Yosef are related, and
דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד means for each and every time that someone does it, even inconsistently, he has accomplished well. So too, perhaps we can say, in terms of Mincha and Maariv, when dealing with different days, that one day he acted well in accordance with Rabbi Yehuda, and another day he acted well in accordance with the Sages.

We might be able to extend this even further, to inconsistency on the same day, and argue that when praying Mincha he acted well, within someone's time frame, and when he prayed Maariv he acted well, within someone's time frame. Because acceptability of time does not have to be logical, but needs in each case to have a halachic imprimatur as a valid time span. And in each case it was.

This all assumes that the dividing time between Mincha and Maariv is fixed, such that if I pray Maariv late and insist upon this, I must be taking the later end time for Mincha.

However, there is an interesting Rambam, in the 3rd perek of Hilchot Tefillah:
ב כבר אמרנו שתפילת המנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה--תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש ומחצה--אמרו שהמתפלל מאחר שש ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה--הגיע חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה.

ג נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה, והאחת רשות. והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות, אלא הגדולה; וכן הדין נותן, מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה, לא יתפלל הקטנה אלא רשות.

ד הא למדת שזמן מנחה גדולה, משש שעות ומחצה עד תשע ומחצה. וזמן מנחה קטנה, מתשע ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע; ויש לו להתפלל אותה, עד שתשקע החמה.

ז המתפלל תפילה קודם זמנה--לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר--יצא. ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה; וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת: לפי שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים.

Thus, he states plainly that there are two periods: Mincha Gedolah, which extends from 6 hours until 9 1/2 hours; Mincha Ketana, which extends from 9 1/2 hours until Plag haMincha, but one can continue saying it until sunset.

He mentions the custom of praying Maariv early on Erev Shabbat and on Shabbat (and indeed, this custom was mentioned in the gemara), because, as the Mishna says, Maariv is a reshut, optional.

And even though we somehow transform it into a chovah, by repeated practice, this is in terms of requiring it, I would say, but should not and would not impact the establishing of its proper time.

Now, Rambam mentions those two Maariv's -- that of Friday night and that of Saturday night -- because those are the two the gemara mentions. However, the reasoning behind it should logically extend to other days as well -- if the point is that Maariv is not a chovah and thus has no fixed start time.

This reading of the gemara seems somewhat strange to me, because Rav Chisda tried to determine whether Rabbi Yehuda or the Sages in the Mishna were correct by appealing to Rav's conduct. He understood that Rav prayed Maariv early because Rav held by Rabbi Yehuda's earlier end point for Mincha. But, according to Rambam, Rav could have prayed Maariv earlier because there is no fixed time for Maariv, since it is a reshut, even though the end time for Mincha was later. Perhaps Rambam has a different girsa, different understanding of the gemara (for example, that this applies only to the terminus of Mincha, and thus we are deriving like the more lenient Sages over Rabbi Yehuda, while Maariv remains unfixed), or believes it superseded by some other Talmudic statement.

Indeed, Hagahot Maimoniyos says:

הגהות מיימוניות הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ד

[ג] כרבנן דאמרי עד הערב ומסקינן בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. כתב רבינו חננאל ועכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד הערב וכר' יוסי דאמר בירושלמי לא הוקשה תפלת מנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטורת שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך ותו דאמר רבי העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ואוקמה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה שנאמר ייראוך עם שמש ואע"ג דלייטי עלה במערבא ה"מ מאן דמאחר טפי אבל קודם ביאת שמש כמעט שפיר דמי. ירושלמי ר' יוסי הוי מצלי עם דמדומי חמה שנא' על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא לעת מצוא של יום ואע"ג דשעת תפלת מנחה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הערב מאן דמצלי מפלג מנחה קטנה ולמעלה טפי עדיף ובלבד שלא ידחה השעה עכ"ל. ור"ת כתב דקיי"ל כרב דצלי של שבת בע"ש וכן לחול. ע' בהגהה לפניך שבהלכה:

Regardless, it would appear (if my understanding is correct) that one can be inconsistent even within the same day, since this is not being inconsistent. That is, being flexible about the onset of Maariv bears no relation to the fixed end time of Mincha, which we can appropriately set as late as possible. (However, see Kesef Mishnah below, in the discussion about consistency.)

Tosafot on Berachot 2a introduces this issue of consistency within a single day:
ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן

Ritz Gaiot writes that this early Maariv applies every day, but also introduces this concept of lifetime consistency:

הלכות רי"ץ גיאת הלכות הבדלה עמוד כה

ולא דוקא שבת ומוצאי שבת בלחוד אלא אפילו בכל יום מצלי דערבית בפלג המנחה וק"ל כרבי יהודה וגמרא בהדיא אמר רב חסדאפו) נחזי אנן מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכתא כר' יהודה ודקאמר ליה אדרבה מר רב הונא וכולהו רבנן לא מצלו עד לאורתא ש"מ הלכתא כרבנן. והרי דברים ברורים דלא תלינן הא מלתא במוצאי שבת ובערב שבת אלא בכל יום מן עדן דנפיק זמן תפלהפז) ערבית תפלת מוצאי שבת בהבדלה ותפלת יום טוב בעצמה דזו היא עונתה והיאך מחסרין הבדלה או דבר אחר כלום גורעין מטבע תפלה שטבעו חכמים בעונתה, ורב הונא וכולהו רבנן דלא מצלו עד לאורתא סברי כרבנן וסלקא שמעתא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ולעולם מי שעושה ואוחז כדברי זה כמותו עושה כל ימיופח) ואין לו לעשות פעמים כמר ופעמים כמר אלא לפי מי שנהג ותפש עליו המנהג ואין לו לחזור ממנו לדברי חברו. הלכך העושה כדברי ר' יהודה משעה שמתפלל ומקבל על עצמו חומרי יום הבא ובודל מן המלאכה מאותה שעה דקא מוסיפין מחול על הקדש וקבולי קבלה שבא עלוייה וכשמתפלל של מוצאי שבת בשבת אסור דהשבת במקומו עומד דמערב ועד ערב הוא גבולו ואין לעבור

In the sefer Or Zaruah, we also see this consistency:

ספר אור זרוע ח"א - הלכות קריאת שמע סימן א ד"ה מאימתי קורין

וה"פ דעבד כרבנן עבד שלעולם ינהוג כרבנן בין בק"ש בין בתפלה ודעבד כר' יהודה עבד מפלג המנחה בין בק"ש בין בתפלה
Rabbenu Yerucham, about nighttime Shema and Maariv, and consistency during the same day, where he finds possible room for inconsistency:

רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב ג חלק ב דף כג טור ג

ומה שאנו קורין אותו קודם צאת הככבים דקי"ל כרבי יהודה דמפלג המנחה ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה כאשר אכתו' בתפלה ואם כן חשיב לילה לענין תפלת ערבית וכן לק"ש ואף על גב דלענין המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין אחר פלג המנחה דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד כלומ' אי כרבי יהודה אי כרבנן ולא שיתפוס הקולא של שניהם ואולי בתפלה הקלו לעשות כמו שכתבתי במנחה ובערבית והר"אש הסכים לדברי ר"ת וגם כי מתוך הדחק עושין כן שמתקבצי' להתפלל מנחה ואם ימתינו עד צאת הככבים יצטרכו להתקבץ פעם אחרת אף על גב דלכתחלה אין לקרא ק"ש קודם צאת הככבים
Sefer HaAgur, saying that lifetime consistency is required:

ספר האגור הלכות תפילת המנחה סימן שכב

זמן תפלת המנחה מו' שעות וחצי עד הלילה לדברי חכמים. ור"י עד פלג המנחה שהוא י"א שעות פחות רביע שהוא א' שעה ורביע קודם הלילה. ולא אפסוק הלכתא כחד מנייהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. והוא שיעשה לעולם כחד מנייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה עד הלילה כיון דאחשיב אותו יום לענין תפלת המנחה שוב אינו יכול לעשותו לילה לענין ערבית וכן אם היה עושה כר' יהודה והתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה עכ"ל הטורים

Kesef Mishnah reads a requirement for consistency into the Rambam, which I do not believe is truly there.

כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ד
וזמן מנחה קטנה וכו'. משנה פרק תפלת השחר (דף כ"ו.) תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה ואיבעי לן בגמרא (דף כ"ז.) אי הלכה כרבי יהודה בתפלת המנחה כי היכי דהלכתא כוותיה בתפלת השחר ואסיקנא דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וז"ש רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו עד הערב כת"ק. ויש לדקדק בלשון רבינו שהו"ל לכתוב וזמן המנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שתשקע החמה אבל נראה שכיון למה שכתב הרא"ש בשם הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר"י דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא לדרבנן ליתא לדר' יהודה וכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי איפשר לו לעשות פעם כרבנן ופעם כר"י וגם ה"ר יונה ז"ל כתב כן. ונראה לי שהוא מוכרח בלשון שאמרו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואין ספק שפירושו התופס שיטתו לעשות כמר עבד והתופס שיטתו לעשות כמר עבד ולכן כתב רבינו זמנה עד שישאר מן היום שעה ורביע ומשם ואילך הוא זמן תפלת הערב היינו כרבי יהודה:
I don't believe the requirement of consistency is truly there because of Rambam's reinterpretation of why Maariv is allowed to be early.

Down to Tur and Shulchan Aruch. Tur, Orach Chaim 333, insists upon lifetime consistency:

טור אורח חיים סימן רלג

וזמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה ולא נפסק הלכתא בהדיא כחד מינייהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו שאם עשה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה דכיון דמחשיב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשותו לילה לענין תפלת ערבית וכן אם הוא עושה כר"י ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה

And in Bet Yosef, and in Shulchan Aruch, we see the same insistence on lifetime consistency as well as -- certainly -- consistency within the same day:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רלג סעיף א

מי (א) שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות (ב) ומחצה א ולמעלה, [א] יצא. ב ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה (ג) שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע. הגה: ג ומשערי' שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים ד שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, (ד) משערינן לשעות אלו (רמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דברכות), ואסיקנא, (ה) דעבד כמר, עבד; ודעבד כמר, עבד; והוא שיעשה (ו) ה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה (ז) באותה שעה; ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה (ח) עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית (ט) קודם שקיעת החמה; ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה (י) ו ולמעלה, יצא. (יא) ובשעת הדחק, יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. הגה: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל (יב) מנחה אחר כך; ובדיעבד (יג) או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה * (יד) ז דהיינו עד צאת הכוכבים (בית יוסף בשם אהל מועד ורשב"א

Note that Rema, in his gloss, also requires lifetime consistency but allows a break in this lifetime (but not within the same day) consistency in case of pressing need.

However, I don't see this distinction between pressing need and not. If it is legitimate in pressing need, then lifetime consistency is not really that firm. And besides for this, above I offered a case for lifetime inconsistency, as well as perhaps even inconsistency within the same day. And further, I believe that the Rambam, based on his reason for allowing early Maariv, quite possibly allows for inconsistency within the same day, because it is not really inconsistency.

If so, those who ignore the law as established in Shulchan Aruch may have upon what to rely.

Reminder: This area of zemanim is my weak point. And anyway, you should not really act based on this, which is not intended as halacha lemaaseh, nor really should you act upon most of what you see on the Internet.


Anonymous said...

If maariv is technically a custom not a requirement, wouldn't that create more room for legitimate disagreement as to when it can be said?

joshwaxman said...

Well, the Rambam's point seems to have been that the Mishna said "ain lo keva," that it had no fixed time, and the Gemara explains this as according to the opinion (that we technically hold like) that it is a reshut rather than requirement. So you would not need disagreement, but rather can say it whenever.

Others however maintain that it does have a fixed start point as whenever you can no longer say Mincha, in which case it hooks into that dispute just as much as the Mincha dispute does -- which brings us to all the consistency issues.

Rambam mentions a custom to pray two Minchas - one as a reshut, and yet that Mincha had a fixed time, so perhaps not.

There is also the issue of saying the night Shema, which has a fixed time, even if Maariv does not.

Regardless, it seems that the halacha encodes the legitimateness of the dispute, though many require that when you take a position, you maintain eternal consistency.


Blog Widget by LinkWithin