Monday, January 15, 2018

Daf Yomi, Shevuot 47

Something to consider when learning Shevuot 47.

The gemara reads:

חזרה שבועה למקומה:
להיכן חזרה א"ר אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני רבותינו שבארץ ישראל אמרו בחזרה שבועה למחויב לה אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא 

Thus, according to Rav Pappa, by "rabotainu" of Bavel, he meant Rav and Shmuel, and by "rabotainu" of E"Y, he meant Rabbi Abba, even though Rabbi Abba is just one person and even though, as Tosafot makes a diyuk from the language which says that Rabbi Abba sat before Rabbi Ammi, Rabbi Abba was a student rather than a teacher.

However, Rabbi Ami was an Amora of Eretz Yisrael (third generation). If we look at the Yerushalmi, we see Rav Hoshaya (third generation) tell Rabbi Ami this limmud.  And while the raboteinu of Bavel are left unspecified, the rabotainu of E"Y is Rabbi Yochanan citing Rabbi Yannai. These would certainly qualify as rabotainu.

דף לו, ב פרק ז הלכה ד גמרא
רב הושעיה אמר קמי ר' אמי בשם רבנין דתמן חזרה שבועה לסיני רבי יוחנן בשם רבי ינאי חזרה שבועה לבעלין.  מאן דמר חזרה שבועה לסיני כמי שאין כאן עדות המוציא מחבירו עליו הראיה ומאן דמר חזרה שבועה לבעלין ממה דהוא גברא חשוד ולא יכיל מישתבע לי 
קום שלם לי:

Further, if we look at the Tosefta (thus, a Tannaitic source) , we will find an explicit statement like the raboteinu of Bavel, together with a scriptural derivation. This could then be the source.


ו,ג  שכנגדו חשוד על השבועה כיצד זה נשבע ונוטל.  היו שניהם חשודין פטורין שנא' (שמות כב) שבועת ה' תהיה בין שניהם בזמן שאחד מהן חשוד לא בזמן ששניהן חשודין.  בין שניהם יוצא מבין שניהם אם הנשבע נשבע על שקר סוף שהשבועה חלה עליו ואם המשביע משביע על שקר סוף שהשבועה חלה עליו שנא' (זכריה ה) ולנה בתוך ביתו וכלתו בוא וראה דברים שאין האש אוכלתן שבועת שקר אוכלתן.

Rav Pappa could either be unaware of the identities, or is trying to associate certain known Amoraim of E"Y and Bavel, based on their statements elsewhere. But this involves some kvetches, and applying a principle from a different case to our local case. One could question whether they are indeed applicable. For instance, we end up having Rav and Shmuel establish a general principle of what happens when one is obligated in an oath and cannot swear, applying it then to our local case, while the Tosefta deduces from the pasuk, it for just this particular case, namely when both of them are unable to swear.

Meanwhile, these sources I mentioned are explicit in their position, rather than being a transfer from what they said elsewhere.

Another point. Towards the end of amud aleph, we see Rava's support for Rabbi Abba based on a brayta brought by Rabbi Ammi, in which they darshen the pasuk of shevuat Hashem tihyeh bein shneihem  -- velo min hayorshim:

דתני רבי אמי (שמות כב, י) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין

On the next amud, the gemara asks what the opposing position - that is, Rav and Shmuel - would do with that pasuk, since they must not hold like that brayta. And the setama degemara points us to another brayta that uses it for a quasi-homiletic purpose, namely:

ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי קא דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם

We need not say this. We could say like the Tosefta, which explicitly takes this very pasuk to teach the very law in question - that only when one of them is suspect, and not when both of them are suspect. (Unless you want to interpret Shimon ben Tarfon's derasha to be precisely that...)

No comments:


Blog Widget by LinkWithin