Was it the Israelites or the Egyptians on the sea-shore?

Summary: Two parses of the pasuk וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם? The traditional one is that the Egyptians were dead on the seashore. Rashbam and Ibn Ezra differ from Rashi and the midrash, and claim that the Israelites were standing on the seashore when they saw the Egyptians dead. I side with Rashi and Shadal, in the traditional explanation. Also, does the trup indicate anything in this regard?

Post: The pasuk in Beshalach, in Shemot 14:30:

ל  וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.

30 Thus the LORD saved Israel that day out of the hand of the Egyptians; and Israel saw the Egyptians dead upon the sea-shore.

Rashi gives the standard, traditional explanation:

and Israel saw the Egyptians dying on the seashore: For the sea spewed them out on its shore, so that the Israelites would not say, "Just as we are coming up on this side [of the sea], so are they coming up on another side, far from us, and they will pursue us."-[from Mechilta and Pes. 118b]		וירא ישראל את מצרים מת: שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו:

That Mechilta:

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים -
מפני ד' דברים ראו ישראל את המצרים מתים:
כדי שלא יהו אומרים: כשם שעלינו מן הים מצד זה, כך המצרים עלו מן הים מצד אחר,
וכדי שלא יהו אומרים המצריים: כשם שאבדנו בים, כך אבדו ישראל בים.
וכדי שיקחו את ישראל הבזה שהיו המצרים טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.
וכדי שיהיו ישראל נתונים עיניהם בהם ומכירים אותם מתים ומוכיחין בהם, שנאמר: אוכיחך ואערכה לפניך.

and the gemara in Pesachim:

וכדדרש רבה בר מרי מאי דכתיב  (תהלים קו, ז)וימרו על ים בים סוף מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצריים עולים מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו אמר לו אתן לך אחד ומחצה שבהן אמר לו רבש"ע יש עבד שתובע את רבו אמר לו נחל קישון יהא לי ערב מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן שנאמר  (שמות יד, ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים

Despite this, Rashbam sees fit to argue on the Rashi and on Chazal, and to say that it means that Israel was standing on the seashore, and saw the Egyptians dead:

פסוק ל 
וירא ישראל -
אשר על שפת הים.

את מצרים -
מתים וטבועים בים.

על שפת הים -
כשהיו ישראל על שפת הים ראו מיד את הים שב על פני המצרים וטבעו בתוכו, זהו עיקר פשוטו.
ובענין זה פירשתי בבראשית: וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. 

So too Ibn Ezra:

יד, ל]
ויושע -
עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים, כי עד עתה היה עליהם פחד המלך וכתוב כי המצריים טבעו בים. והים לא השליכם אל היבשה. כי כן כתוב: תבלעמו ארץ. על כן פירש: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. שהיו ישראל על שפת הים. וראו מצרים מת כאשר טבע.

Thus, he explicitly denies what Rashi cited from the midrash, that the sea cast them onto the shore. His reason is the pasuk from the Shirah:

יב  נָטִיתָ, יְמִינְךָ--תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}

12 Thou stretchedst out Thy right hand--the earth swallowed them.

Baal Haturim also readily goes against the explicit gemara, to put forth what he thinks is peshat -- that it refers to the Egyptians. He makes use of the same prooftext as Ibn Ezra:

Ibn Caspi prefers the reading of Rashbam and Ibn Ezra, but allows for the possibility that some of them were cast on the seashore by the force of the waves:

Abarbanel, as well, gives both explanations:

Shadal, however, sides with the traditional explanation, as given by Rashi, with Abarbanel / Ibn Caspi's explanation that the force of the water propelled some of the Egyptians onto the seashore:

ל] מת על שפת הים : ישראל מיהרו ללכת לדרכם ולא ראו מפלת המצרים, רק ראו קצת מהם מתים על שפת הים, כי רובם ירדו ונבלעו בתחתית הים, כאמרו (פסוק י"ב) תבלעמו ארץ, ומיעוטם בזעף המים הושלכו על שפת הים.

Chizkuni also gives both interpretations, but seems to rather clearly favor that of Rashi. He gives it first, gives a prooftext, and (perhaps) considers what others do with the pasuk as being mesares the verse.

Personally, I think both parses are possible, though undoubtedly Ibn Ezra / Rashbam's is more forced. But the question is whether we optimize for syntax or semantics, and different meforshim optimize in different ways. I lean more towards Rashi / Shadal / Abarbanel / Ibn Caspi, that they saw the Egyptians dead on the shore.

I wonder whether the trup takes sides in the matter. I suspect it does, and sides with Rashi:


I would have expected mitzrayim and met to go together, otherwise.

As we might expect, Avi Ezer is unhappy with Ibn Ezra here:

That is, he states that it was concealed from Ibn Ezra knowledge of two midrashim. One is in Yalkut Shimoni, that each Israelite siced a dog on the Egyptian who tormented them; the other is the gemara in Pesachim. Apparently, Avi Ezer was unaware of the Mechilta, or he would have listed that one as well.

But I seriously doubt that Ibn Ezra thought he was only arguing on Rashi, and that Ibn Ezra didn't think that Rashi drew his sources from midrashim. It may well be that Ibn Ezra was unaware of the Yalkut -- it seems probable that Yalkut Shimoni was authored in the 13th century, which was after Ibn Ezra. As such, Ibn Ezra would not have any difficulty arguing with a late midrash. The gemara is a stronger objection, but we have seen many times in the past that Ibn Ezra will argue on a gemara.

More than this -- surely Baal Haturim is frum. And yet, up front, he declared that peshat is like Ibn Ezra, though Rabboteinu declared differently.

I wonder what Rav Shternbuch would say about this heresy:

וכבר
פירש הח"ס זצ"ל (תורת משה פ' שמות) שבתרגום
תורה ליוונית החלו בני ישראל לטעום טעם פשוטו
של מקרא, ומאז החלה האפיקורסות להתנוצץ ושוב

לא אבו שמוע דברי חז"ל ופירושיהם, כאשר בעו "ה
עדיין מרקד בינינו.

Maybe something like that...