Thursday, August 07, 2008

Devarim: The Slew of Place Names

Sefer Devarim begins with a whole slew of place names, many of them unfamiliar. What to do with them? Different pashtanim try their hand at it, in accordance with their usual style.
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. 1 These are the words which Moses spoke unto all Israel beyond the Jordan; in the wilderness, in the Arabah, over against Suph, between Paran and Tophel, and Laban, and Hazeroth, and Di-zahab.
ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. 2 It is eleven days journey from Horeb unto Kadesh-barnea by the way of mount Seir.
ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. 3 And it came to pass in the fortieth year, in the eleventh month, on the first day of the month, that Moses spoke unto the children of Israel, according unto all that the LORD had given him in commandment unto them;
Rashi takes all of these as references to places that Israel sinned, and thus they are merely hinted at because of the honor of Israel. This seems to accord with his general midrashic-pashat, for he channels the Sifrei, and reads deep meaning into each phrase, taking them out of what would otherwise be the simple meaning that these are all descriptions of a single place.

These are the words Since these are words of rebuke and he [Moses] enumerates here all the places where they angered the Omnipresent, therefore it makes no explicit mention of the incidents [in which they transgressed], but rather merely alludes to them, [by mentioning the names of the places] out of respect for Israel (cf. Sifrei).
He takes pains to show that they were not physically in the places mentioned, so as to make clear that one cannot take it on a simple level that they were in that place, thus compelling the more midrashic explanation. Thus:
in the desert [At that time] they were not in the desert, but in the plains of Moab. [Accordingly,] what is [the meaning of] בַּמִּדְבָּר, in the desert? It means that he rebuked them for their having angered Him in the desert by saying, “If only we had died [by the hand of God]” (Exod. 16:3).
That is the role of "[At that time] they were not in the desert, but in the plains of Moab. [Accordingly,] what is [the meaning of] בַּמִּדְבָּר, in the desert?"

And so on and so forth.

A good contrast to this is Rashbam, who assumes that the speech to come is all in one place, which is designated by all the place names given. And that the Torah is elaborating exactly what this place was. Thus, Rashbam writes:

לפי פשוטו:
כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן, כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל המקומות שהוא רוצה לפרש היכן

and he goes on to elaborate, at least for all the place names in the first pasuk. In the second pasuk, he transitions to interpreting the directions as rebuke. Actually, on this pasuk, Rashi cites a midrash about how they travelled what should have been an 11 day journey in only 3 days, such that God wanted them to hurry them to the land of Israel. Yet they sinned and stayed for forty years. Rashbam does not lead with this first part, but does contrast the 11 days with the forty years.

Ibn Ezra writes:
יש אומרים:
כי טעם אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, והנה הם הלכו במדבר ארבעים שנה, וזה פירוש ויהי בארבעים שנה. ואלה טעו, כי עד קדש ברנע באו בשנה השנית, רק ויהי בארבעים שנה דבק עם דבר משה.

והישר בעיני שפירושו אלה הדברים שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי ושופטים וכי תצא והיה כי תבא, כבר אמר אותם כאשר היו במדבר, ויהיה דבר משה מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא: דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני.

בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב -
מקומות לא נזכרו בפרשה אלה מסעי, או נזכרו בשמות אחרים, כי הנה שניר יש לו ג' שמות ורבים כן.

[א, ב]
אחד עשר יום -
הטעם שדבר אלה הדברים, באותם י"א יום
He also wants to treat each of these places as real place names, rather than hints to places and sins. But while Rashbam had them all referring to a single specific place, Ibn Ezra has them as separate places. How can this be, when there is only one speech to come? He decides that the various commandments given various parshiyot were the topic of אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. Meanwhile, pasuk 3 introduces a new and unrelated speech, in the fortieth year.

Ibn Ezra only considers a peshat in that אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר was what they could have had, but they missed out on it, and instead stayed in the midbar for forty years. He rejects this because they reached Kadesh Barnea (mentioned at the end of the pasuk) at the end of the second year.

Instead, אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר refers to when the aforementioned mitzvos were given over, that is, over the course of eleven days.

Shadal has an interesting peshat which combines features of the above.

א] אלה הדברים אשר דבר משה: פעם אחר פעם, פעמים רבות אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל, ולבן וחצרות ודי זהב, כל אלה שמות מקומות שנתעכבו שם ישראל, ובכל אחד מן המקומות האלה דיבר משה אל כל ישראל, את כל הדברים האלה. ומה היו הדברים שהיה אומר להם? המאמר הזה לבדו" אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, כלומר: המהלך אשר מחורב עד קדש ברנע אשר היא סמוכה לארץ ישראל, אינו אלא מהלך אחד עשר יום למי שילך בדרך הר שעיר. ואתם בחטאתכם גרמתם לכם שתתעכבו במדבר ארבעים שנה. זאת היתה התוכחה שהיה משה מוכיחם דרך רמז בכל המקומות שהיו מתעכבים שם, רק לא היה מבאר להם הדבר באר היטב פן יקוצו בתוכחתו ויוסיפו לחטוא; ואולם בארבעים שנה בעשתי עשר חודש, כלומר כאשר מלאו ימי פורענותם והיו קרובים להיכנס לארץ, אז ביאר להם המאמר ההוא ואז דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, כי גם קודם לכן נצטווה להוכיחם ולהזכירם כי בחטאתם הם מתעכבים שם, והוא אמרה להם ברמז, ועכשיו ביאר להם הדבר,

He agrees, as with Ibn Ezra, that there were two separate speeches. But the first speech was not the giving over of various mitzvos. Rather, it consists of the text אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. And this was a veiled criticism of Bnei Yisrael, with the meaning that they could have reached Eretz Yisrael so quickly. And Kadesh Barnea is right next to Eretz Yisrael, and so they could have entered so soon. Instead, because they messed up, they were stuck in the wilderness for forty years!

He thus combines the approach of Rashbam and Ibn Ezra of considering these place names actual place names, and that of Rashi that these place names are supposed to be criticism. Namely, the first pasuk consists of multiple place names, which they encountered over the forty year period, and those place names were not references to what they did wrong. But אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ was indeed a hinting reference to the fact that they were stuck in the midbar instead of entering Eretz Yisrael, as per Rashi and his midrashic sources.

But then, in the fortieth year, Moshe actually elaborates, and explains his previously cryptic speech. Thus, in pasuk 5:
ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. 5 beyond the Jordan, in the land of Moab, took Moses upon him to expound this law, saying:
Shadal explains בֵּאֵר as giving explanation of his previously short and cryptic statement, of pasuk 2. And then this introduces his long speech.

My take on this peshat is that it is extremely creative, but that Rashbam seems to me to be closest to peshat.

No comments:


Blog Widget by LinkWithin